שהתוצאה תימדד ביכולת שנלקחה מהאויב ולא בהודעה על הסכם. בלבנון זה אומר פירוק חיזבאללה מנשקו בפועל. מול איראן, תשובה לשאלה מה קרה לחומר המועשר ומי עוקב אחריו מכאן והלאה.
בריאיון שנערך באפריל 2026 הבהיר גדי איזנקוט שאינו פוסל את הערוץ המדיני בלבנון ואינו מתנגד להסדר מול איראן. הוא רוצה לדעת מה הם שינו. כרמטכ״ל, כראש אגף המבצעים ולאחר מכן כשר בקבינט המלחמה, הוא הכיר את הזירה הצפונית מקרוב מספיק כדי לדעת שהסכם שמשאיר בידי חיזבאללה את נשקו אינו מסיר איום, גם כשהוא נחתם בטקס. החודשים שחלפו מאז נתנו לתנאים שהציב מבחן מעשי.
בלבנון, השאלה היא מי קבע את התנאים
איזנקוט מפריד בין ההסכמה לעצור אש לבין הדרך שבה הגיעו אליה. הוא דורש שישראל תגיע לשולחן כשהיא מעצבת את תוכן ההסכם ומציגה יעד משלה, ולא כשהיא מגיבה לדרישה של בעלת ברית. הביקורת שלו אינה על השיחות אלא על ההיגררות אליהן.
זו עמדה שהוא מחזיק בה לאורך זמן. עוד בנובמבר 2024, מול ההסכם הקודם, הוא אמר שהרעיון שצבא לבנון יפרק את יכולות חיזבאללה "נשמע לי כמו התחלה של בדיחה" (ynet). כשנשאל באפריל על המגעים המתחדשים, התשובה שלו לא הייתה שלילה אלא תמחור: "צריך לתת לזה צ'אנס, אבל זה צריך להביא לידי ביטוי הישג מבצעי גבוה מאוד."
חודשיים לאחר מכן אפשר היה לבדוק את התנאי. הפסקת האש שעליה הוכרז ביוני 2026 נשענת על "אזורי פיילוט" שבהם אמור צבא לבנון להחזיק בשליטה בלעדית ללא גורמים שאינם מדינתיים (ynet, יוני 2026), כלומר על אותו מנגנון שאיזנקוט הטיל בו ספק שנה וחצי קודם לכן. במקביל לשיחות שיגר חיזבאללה כטב״מים לעבר הצפון (כאן חדשות). ההסדר התקדם. היכולות שהוא ביקש לראות מפורקות נשארו במקומן.
צבא יוצר תנאים, מדינה מבססת ריבונות
צה״ל יכול לפגוע בארגון חמוש. את השליטה בשטח מבססת רק ממשלה שמסוגלת להחזיק בה. משום כך איזנקוט אינו עוצר בגבול: "מה שחשוב זה להשיג את המטרה. המטרה צריכה להיות מושגת גם באמצעים צבאיים, גם באמצעים מדיניים וגם בשילוב כוחות של אמריקאים, צרפתים של הכנסת מדינות סוניות, מתונות ואז לחזק את ממשלת לבנון." זהו ההיגיון שעומד גם מאחורי סעיף הביטחון בתכנית 10 הצעדים של ישר!, שמבקש להחליף את שיטת הפלסטרים באסטרטגיה סדורה שנשענת על תכנון ועל נטילת יוזמה (תכנית 10 הצעדים).
מול איראן, השאלה היא מה קרה לחומר
כאן איזנקוט הציע אמת מידה שאפשר לבדוק: הוצאה או השמדה של החומר המועשר, ולצידה פיקוח ממושך שיש בו יכולת אכיפה. הצהרות על מניעת גרעין אינן תחליף. באפריל זו הייתה עדיין שאלה פתוחה. בספטמבר 2026 דיווחה הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית שאינה יכולה למסור מידע על גודל מלאי האורניום המועשר של איראן, על הרכבו או על מיקומו, ושמפקחיה לא נכנסו לפורדו, לנתנז ולאספהאן מאז יוני 2025. הנתון המאומת האחרון עמד על כ-9,874.9 קילוגרם, מהם 440.9 קילוגרם ברמת העשרה של 60 אחוז (דוח סבא״א, ספטמבר 2026). במילים אחרות, השאלה שהוא ביקש להעמיד במרכז נותרה בלי תשובה. פגיעה במתקנים היא הישג. חומר שאיש אינו יודע היכן הוא נמצא הוא הסיבה שההישג הזה עלול להתברר כזמני.
מאותו קו מחשבה הוא נמנע מלהציב את הפלת המשטר כיעד. לא מתוך אשליה לגבי טיבו, אלא מתוך הבחנה מקצועית: לפגוע במתקן או במערכת נשק ישראל יודעת. להחליף משטר זה סדר גודל אחר של יכולת, ומאמץ שמתפזר בין השניים מסכן דווקא את החלק שאפשר להשלים.
הצפון אינו נספח לדיון הביטחוני
איזנקוט מסרב להפריד בין הסרת האיום מעבר לגבול לבין מה שקורה מצידו הזה. במנרה, במרגליות ובמשגב עם הוא שמע מתושבים שאין להם מול מי לדבר. בינואר 2026, אחרי יותר מ-800 ימי פינוי, שבו 12 משפחות למנרה, שבה נהרסו כ-60 אחוז מהבתים. הבתים הזמניים שאליהם חזרו הוקמו בתרומה של ארגון נוצרי תומך ישראל. אחד התושבים ניסח את זה כשאלה: "למה אני צריך לגור בבית שמישהו תרם ולא בבית שהמדינה בנתה?" (ynet).
זו הנקודה שבה שתי הזירות נפגשות. אפשר להכריז על הפסקת אש ולסמן קו על מפה, ועדיין להשאיר משפחה בגבול בלי בית. לכן איזנקוט דורש ששיקום הצפון יתקדם במקביל למהלך הצבאי ולמדיני, ולא בתור מה שמטפלים בו אחריהם.
שאלות ותשובות
האם איזנקוט מתנגד לשיחות ישירות עם לבנון?
לא. בערוץ עצמו הוא רואה אפשרות חיובית. ההסתייגות שלו נוגעת לעיתוי וליוזמה, כלומר לשאלה אם ישראל נכנסה למגעים מתוך יעד משלה או בתגובה ללחץ.
מה ייחשב הצלחה בלבנון?
פירוק חיזבאללה מנשקו בפועל, לצד ממשלה לבנונית שמסוגלת להחזיק בשטח בסיוע ארצות הברית, צרפת ומדינות סוניות מתונות. העברת אחריות שקיימת רק על הנייר אינה עומדת בכך.